"ויקם מלך-חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (א', ח')

הגמרא במסכת סוטה (דף יא' ע"א) מביאה מחלוקת רב ושמואל, חד אמר: חדש ממש וחד אסר: "שנתחדשו גזירותיו" שואל רבינו יוסף חיים מבגדד בספרו "בן יהוידע" מהי סברת רב ושמואל במחלוקתם, ומה ההבדל היוצא לדינא מסברתם?

אלא כתוב בספר דברים(כ',ה') "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו נחלקו ת"ק ורבי יהודה (סוטה מג.) רבי יהודה סובר שרק הבונה בית "חדש ממש" הוא שחוזר מהמלחמה, אבל אם בנה בית לאחר שהרסו אינו חוזר, ות"ק סובר שאף הבונה לאחר שסותר חוזר, הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת סוטה פ"ח מ"ז) כתב, שאין ההלכה כרבי יהודה, אלא כת"ק שגם מי שבונה בית לאחר הריסתו, אף הוא חוזר מהמלחמה, ולפי"ז אפשר לומר שרב ושמואל תלו מחלוקתם במחלוקת ת"ק ור"י, דמאן דאמר מלך חדש ־"חדש ממש" היה, סובר כרבי יהודה שהבונה בית "חדש ממש" הוא החוזר ולא הבונה לאחר שסתרו, אולם הסובר שלא היה מלך חדש אלא שנתחדשו גזירותיו, סובר כת"ק דאף ב"בית חדש" לא צריך "חדש ממש", וחוזרים אף לאחר סתירה. ולפי זה אפשר ליישב קושייתו של "המשנה למלך" (הלכות מלכים, פ"ז, ה"ח) על דברי הרמב"ם הנ"ל, כי־ איך פוסק הרמב"ם שאין ההלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא, הלא אנו רואים שהגמרא מוסיפה על דברי ר"י: "שאם הוסיף דימוס בביתו " חוזר"(והפירוש:אם הוסיף שורה של אבנים או בגובה או בעובי נקרא חדש), ואם ההלכה אינה כרבי יהודה לא הייתה הגמרא דנה בדעתו?

אבל לפי מה שבארנו לעיל שמחלוקת רב ושמואל בעניין "מלך חדש" תלוי במחלוקתם של רבי יהודה ותנא קמא, יתבאר תמיהת המשנה למלך בטוב טעם כחומר ביד היוצר. כי הנה, הגמרא פותחת בשיטת הסובר מלך "חדש ממש", ולאחר מכן מביאה שיטת הסובר שנתחדשו גזירותיו, כמו"כ כתוב תחילה רב ולאחריו שמואל, א"כ לכאורה, רב הוא שאמר מלך חדש ממש, ושמואל סובר שלא חדש ממש אלא שנתחדשו גזירותיו, וכמו"כ נאמר בנידון של "בית חדש" שרב יסבור "בית חדש ממש", ואילו שמואל הוא שסובר שלא בית חדש ממש אלא אף אם בנה לאחר סתירה נקרא חדש ־ וחוזר. וידוע שלהלכה פוסקים "הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני", והרי הלכות "חוזרי המלחמה" שייכות לחלק "הדינים", אם כן מוכרח שפוסקים כשמואל שסובר ש"חדש" לאו דווקא "חדש ממש", ולכך מובנים היטב דברי הרמב"ם שאין ההלכה כרבי יהודה, לפי שהוא סובר כשמואל ש"חדש" אינו "חדש ממש" אלא אף הבונה לאחר סתירה ־ חוזר.
**

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (א, יג)
בברית בין הבתרים נגלה הקב"ה לאברהם אבינו במחזה ומבשר לו את גורל בני ישראל העתיד לבוא, בין הדברים נאמר לו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", נבואה זו התגשמה במלואה, עת ירדו אבותינו למצרים, והעבידו אותם בעבודות משפילות ומפרכות את הגוף. הנה הקב"ה אומר לאברהם שבני ישראל ישתעבדו "בארץ לא להם", ובגלל אותה גזירה ירדו בני ישראל דווקא לארץ מצרים מקום הכי נמוך ושפל בעולם, בכור ההיתוך ונשתקעו במ"ט שערי טומאה עד לדיוטא תחתונה, ולא עוד אלא שהעבידו אותם ברשעות ובאכזריות, שברו את גופם והרסו את נשמתם בגשמיות וברוחניות, שחטו את ילדיהם ורחצו בדמם. ונשאלת השאלה: האם "ארץ לא להם" כוונתו לייסורים אלו?, ומדוע דווקא מצרים, וכי חסר ארצות אחרות לשעבד בהם ולרדות בם?, ללא שיכנסו לדיוטא תחתונה וליפול בטומאה וזוהמא, שאחריתה מי ישורנה. כדי להבין זאת, הביא רבינו יוסף חיים בספרו "בן איש חיל" במשל:

לעשיר אחד היה בן שסר מן הדרך הטובה, לא שמע בקול אביו וחטא כלפיו, ישב העשיר וחכך בדעתו כדין מה לעשות בבן הסורר והמורה, איזה עונש יטיל עליו, למען ישמע וירא, עד שנפל רעיון במוחו וגמלה ההחלטה בליבו להוציא מחשבתו מן הכוח אל הפועל.

בהגיע יום "שוק העבדים", נטל העשיר את בנו המורד ולקחו למרכז השוק, מקום בו מתאספים סוחרי העבדים, נעמד האב על בימת המכירה והכריז : בני זה מוצע למכירה, בעוד שהסוחרים נותרים המומים ופעורי פה, הציעו שני אילי הון מחיר הגון ונאה לבן הגביר, האחד היה אדם טוב לב ונעים הליכות, אולם השני היה איכר גס רוח ואכזר ידוע, שניהם הציעו מחיר זהה, ועל האב היה להחליט בידי מי הוא מפקיד את בנו.

למרבה התדהמה, הניף העשיר את אצבעו על האכזר הרשע, ומסר את בנו תחת שבט עריצותו של האיכר. משפחת האב באו לפניו ובעיניים דומעות שאלוהו: ילמדנו אבינו, הרי בסופו של דבר זרעך הוא ויוצא חלציך, הכיצד חרצת גורל בנך ביד גוי אכזרי, שפל וחסר רחמים, ובוודאי אם היית מוסרו לעשיר הטוב לב, מן הסתם היה דואג שיקבל כל מחסורו וצורכו?

נתן האבא מבט רחימאי בבני משפחתו, ואמר: אהובים ויקרים, כל מה שאתם טוענים בפני, גלוי וידוע גם לי, והיה קשה בידי למסור את בני יקירי לרשע משוקץ זה, אך לא מחשבותיי כמחשבתכם, שבאמת אם הייתי רוצה למוכרו לצמיתות ולא לראותו יותר, הייתי מוסרו ביד העשיר טוב הלב, שם היה מקבל מה שליבו חפץ, אך כלל לא בטוח שהיה חוזר למוטב, כי מחמת רוב הטובה והשפע שהיה מרעיף עליו העשיר, נשאר היה במרדו ובדרכו הרעה, אך משום שבדעתי להחזיר את בני ורק מכרתיו למען ילמד להיטיב דרכו ויעזוב דרך רשע, לכן מסרתיו לאותו רשע, כדי שיחיה חיי עבד מושפל ועזוב וירגיש את עריצותו של הרשע, עד שיבוא אלי בדמע ובבכי שאחזירהו לביתי. כי כך בהכירו את עוגמת הנפש שגרם לי, ובראותו כמה טוב לו להיות בחיק המשפחה סמוך על שולחן אביו אוהבו, בוודאי אשוב ארחמהו ואפדה אותו מיד עולו של אכזי זה, ואז אתן לו כל מנעמי העולם ויחיה בטוב ובנעימים כך גם הוא הנמשל:

בני ישראל רחוקים היו משולחן אביהם שבשמים ולא היו ראויים לקבל את התורה ולהיקרא בניו של מקום, בצר לו גזר עליהם הקב"ה גלות ל"בעל הבית" אחר כדי שירגישו עד כמה טוב להיות "בבית", והנה אם היו יורדים לארץ אחרת טובה ונעימה, כלל לא בטוח שהיו שבים אל ה' ומחפשים את קרבתו, ואף יתכן שהיו נהנים ממקום החדש, כיון שידעו כל הארצות שכלל ישראל הם בני מלכים, אולם עתה שהגלם למצרים, מקור הרשעות והאכזריות, ונטמאו שם ומיררו את חייהם, אז ראו וטעמו כי טוב ה' ויזעקו בתחינה ובדמעות לקב"ה שיגאלם ויוציאם מיד צר ואויב וממקום רע זה. לכן הגלה הקב"ה את בנ"י למצרים דווקא, ובזכות זה הוציאם הקב"ה משם וקרבם המקום לפניו על הר סיני.

שבת שלום ומבורך!